“נשארו לי עוד עשר, עשרים, או אולי שישים שנים לחיות.”
אותן מילים בדיוק. אותה עובדה מתמטית יבשה. אבל מתוך המשפט הזה יכולות לצמוח שתי מציאויות פסיכולוגיות ורגשיות שונות לחלוטין. האופן שבו אנו או ההורים שלנו, הוגים את המשפט הזה הוא פעמים רבות המפתח לאיכות החיים כולה.
שעון החול מול קנבס האפשרויות
הגישה הראשונה מתבוננת על המשפט הזה מבעד לפריזמה של שעון חול ההולך ומתרוקן. כשאנשים מסוימים אומרים “נשארו לי…”, ניתן לשמוע בקולם את משקלו של הצער. את החרדה מהסוף. עשרות שנים נדמות כזמן קצוב, חומק מבין האצבעות. המיקוד ההתנהגותי והמחשבתי שלהם נמצא תמיד במה שעתיד לאבד. הזמן, מבחינתם, הוא משאב במחסור והחיים הופכים למעין תקתוק שעון המלווה בתחושת החמצה.
לעומתם, הגישה השנייה אומרת את אותו המשפט בדיוק אך עם פליאה בעיניים. “נשארו לי עוד שנים לחיות!” – איזו זכות. איזה מרחב של אפשרויות. מבחינתם, הזמן אינו אויב שיש להיאבק בו, אלא חומר גלם. כמו חימר גמיש שאפשר ללוש וליצור ממנו משהו חדש. הזמן עבורם הוא מרחב שאפשר לחקור בו, להעמיק בו קשרים ולעצב את המציאות מחדש.
בסופו של דבר, מה שמשנה את המציאות שלנו הוא לא המספר עצמו, אלא נקודת הייחוס שממנה אנו מודדים אותו: מתוך החרדה של מה שייגמר או מתוך ההוקרה והפוטנציאל של מה שיש.
מה אומר המדע? הפסיכולוגיה והביולוגיה של תפיסת הזמן
ההבדל בין שתי הגישות הללו אינו מסתכם רק בפילוסופיה רומנטית. בשנים האחרונות, מחקרים פורצי דרך בפסיכולוגיה, בניתוח התנהגות ובמדעי המוח, מוכיחים כי האופן שבו אנו ממסגרים את הזמן שלנו משפיע ישירות על האושר, על קבלת ההחלטות ואפילו על תוחלת החיים הפיזית שלנו:
1. אופק הזמן וקבלת החלטות (אוניברסיטת סטנפורד) פרופ’ לורה קרסטנסן, חוקרת בכירה מסטנפורד, פיתחה את “תיאוריית הסלקטיביות הסוציו-רגשית”. במחקריה היא הוכיחה שמה שמשפיע על הרווחה הנפשית שלנו אינו הגיל הכרונולוגי אלא “תפיסת עתיד הזמן” (Time Horizon). כאשר אדם תופס את הזמן שנותר לו כמרחב פתוח והזדמנות (הגישה השנייה), הוא מפגין פתיחות לחוויות, סקרנות ולמידה. לעומת זאת, כשהזמן נתפס כמוגבל ואוזל, המיקוד מצטמצם להתגוננות ולהימנעות מסיכונים, מה שמוביל לעיתים קרובות לבידוד חברתי ולירידה קוגניטיבית.
2. כוחו של מסגור (אפקט כהנמן-טברסקי) חתן פרס נובל, פרופ’ דניאל כהנמן, הוכיח בסדרת מחקרים מפורסמת כי המוח האנושי מגיב שונה לחלוטין לאותה עובדה, בהתאם לאופן שבו היא “מוסגרה”. המוח מפרש מסגור של “הפסד” (הזמן אוזל לי) מול מסגור של “רווח” (יש לי עוד שנות הזדמנות) באופן המייצר תגובות כימיות ורגשיות הפוכות לחלוטין בגוף.
3. הגישה שמוסיפה 7.5 שנים לחיים (אוניברסיטת ייל) אחד המחקרים המרתקים ביותר בתחום הגרונטולוגיה נערך על ידי פרופ’ בקה לוי מאוניברסיטת ייל. במחקר אורך שנמשך עשרות שנים, היא בחנה את “התפיסה העצמית של ההזדקנות” (Self-Perception of Aging). הממצאים היו דרמטיים: אנשים שהחזיקו בתפיסה חיובית כלפי תהליך ההתבגרות וראו בזמן החולף הזדמנות להתפתחות ולצמיחה, חיו בממוצע 7.5 שנים יותר מאלו שראו בזמן איום.
4. מחקר הטלומרים: איך מחשבה מעצבת DNA (פרס נובל לרפואה) החוקרות אליזבת בלקברן ואליסה אפל (זוכות פרס נובל) גילו שקצוות הכרומוזומים שלנו, הנקראים “טלומרים”, מתקצרים או מתארכים בהתאם לאורח החיים שלנו. הממצא המדהים שלהן היה שתפיסת מצב כ”איום” (למשל, חרדה מאובדן הזמן או היכולות) מייצרת מתח כרוני המאיץ פיזית את התקצרות הטלומרים ואת הזדקנות התאים. לעומת זאת, מסגור המציאות כ”אתגר” או כ”הזדמנות” שמר על אורך הטלומרים והגן על הגוף ברמה התאית ממש.
מה אנחנו בוחרים לעשות עם מה שנשאר?
המחקרים הללו מראים לנו דבר מדהים, המילים שאנחנו בוחרים כדי לתאר את החיים שלנו מתארות את המציאות ומייצרות אותה. כשאנחנו עסוקים בלהתאבל על הזמן שחומק, אנחנו שוכחים לחיות את היום. אך כשאנחנו מוקירים את קיומו של הזמן, כל רגע מקבל נפח ומשמעות.
ב”דש דניאל”, אנחנו פוגשים משפחות רבות שנמצאות בנקודת המעבר הזו. האתגר האמיתי בטיפול בגיל השלישי הוא להבטיח את הבטיחות הרפואית ולנהל את הבירוקרטיה ובנוסף חשוב ביותר לאפשר להורים שלנו (ולעצמנו) להמשיך להסתכל על הזמן כמרחב של אפשרויות.
כאשר משפחה יודעת שההורה נמצא בידיים מקצועיות, בטוחות ומסורות, מתפנה לה המקום הנפשי להפסיק לספור את הזמן בחרדה ולהתחיל למלא אותו ברגעים בעלי ערך. כי כשהדאגות היומיומיות מטופלות, אפשר להמשיך ליצור יחד חיים מלאים ומשמעותיים.
מאיזה מקום אתם מודדים את הזמן שלכם?
