היום דיברתי עם לולה, בחורה עם לב רחב ומטפלת שתמיד עושה “ראש גדול”, כמו שהיא אומרת על עצמה בצחוק.
-כמה זמן את עובדת בחברה?
-בערך 9 שנים, יש לי ילדים אז אני צריכה עבודה נוחה מבחינת השעות. חברה סיפרה לי שיש בנות ממש מדהימות במשרד ויקבלו אותי יפה וזה מה שקרה, אז עד היום אני בחברה ולא מתחרטת.
-איך משרד משפיע על העבודה של מטפלות?
-הניהול זה הדבר החשוב! מטופלים הם אותם מטופלים בכל חברה אבל המשרד זה מה שעושה את ההבדל. אצלינו אין במשרד יחסי עובד מעביד, יותר משפחה, יש סדר אבל אין רשמיות. אני ממש מחוברת למנהלת אפרת. היא תמיד נותנת יד, יש לה גישה, היא קשוחה אבל תמיד יודעת למצוא פתרון לכל בעיה, היא תמיד דואגת לשני הצדדים וזה לא קל.
-למי מתאים לעבוד כמטפלת?
-זה ממש עבודה מושלמת לאימהות צעירות כי זה גמיש, את בוחרת שעות ומחליטה כמה את רוצה לעבוד. לדעתי, זה גם טוב לסטודנטים. אני רואה שפחות צעירים רוצים לעבוד בסיעוד ולא מבינה למה, זה נוח. הרבה חושבים שזה רק קשישים סיעודיים ואין לך מילה בבחירה של המטופל. זה לא ככה, המטרה היא שיהיה טוב לשני הצדדים, לא לעשות דווקא. חשוב גם לדעת להציב גבולות ואז הכל יהיה טוב.
– מה הדבר הכי קשה?
– את ממש נקשרת אליהם, איבדתי שני קשישים הם היו כמו אמא ואבא, אין לי הורים, הם היו ההורים שלי. ממש זכיתי להכיר אותם, זה מזל להכיר אנשים כאלה ולהיות חלק מהחיים שלהם. הפרידות האלה זה הדבר הכי קשה בעיניי.
באמצע ריאיון קרה משהו מאוד לא צפוי ומרגש, גיליתי שאני גם מכירה טוב מאוד את המטופלת האהובה של לולה. בזמן הלימודים שלי לתואר, עשיתי מלגה “יקרים לנו”, תמיכה בקשישים ניצולי שואה, שם הכרתי את טטיאנה. היא הייתה בן אדם מדהים, אישה מאוד אינטליגנטית, דיברנו שעות על ספרים ואומנות. בשביל לולה היא הייתה כמו אמא ועד עכשיו יש לה דמעות בעיניים רק מלדבר על טטיאנה. כבר 4 שנים עברו מאז שהיא נפטרה אבל לולה עד היום, כל שנה עושה לה אזכרה ומטפלת בקבר שלה.
הזיכרון של טטיאנה יישאר חי בליבנו.
זכינו להכיר אותה – אישה מופלאה, אופטימית, אינטליגנטית ומלאת חיים. היא נפטרה לפני ארבע שנים, אך זיכרונות תמיד נשארים איתנו בלב.
